הלברדור הוא הכלב שכולם מסכימים עליו. חברותי, נוח, טוב עם ילדים, הבחירה הבטוחה.
ואז מגיעה השיחה. ולרוב היא לא על מה שאנשים מצפים.
שתי הסיבות שבגללן מתקשרים אלינו
הראשונה היא כוח. הלברדור הטיפוסי שמגיע אלינו הוא כלב חזק מאוד, חברותי כלפי אנשים וכלבים אחרים, ובדיוק בזה טמונה הבעיה: כשהוא מפוזר ממש, הוא יכול למשוך גבר או אישה בוגרים בלי שום קושי.
שימו לב להבדל, כי הוא כל העניין. זו לא תגובתיות ולא תוקפנות. זו התלהבות עם מנוע חזק מאחוריה. הכלב לא מנסה להגיע למישהו כדי לתקוף אותו, הוא מנסה להגיע כדי להגיד שלום. ולמי שמחזיק את הרצועה זה מרגיש אותו דבר בדיוק.
השנייה היא אכילה מהרצפה. וזו לא אכילה רגילה. זה כלב שאוכל כאילו נגמר כל האוכל בעולם.
יש גם סיבות נדירות יותר: רכושנות כלפי הבעלים, ותוקפנות של זכרים כלפי זכרים. הן קיימות, אבל הן לא מה שממלא לנו את היומן.
המחקר שמסביר את הרעב
שנים תיארנו את זה כתכונה של הגזע. היום יש לזה הסבר מולקולרי, והוא משנה את הדרך שבה צריך להתייחס לזה.
חוקרים מאוניברסיטת קיימברידג׳, בראשות ד״ר אלינור ראפאן, זיהו מוטציית מחיקה בגן בשם POMC. הגן הזה אחראי על ייצור חומרים שמשדרים למוח אות שובע אחרי אכילה. אצל כלב שנושא את המוטציה, חלק מהאותות האלה פשוט לא מיוצרים.
התוצאה כפולה, ושני החלקים פועלים באותו כיוון:
הרעב חוזר מהר. הכלב מגיע לשובע בזמן הארוחה עצמה כמו כל כלב אחר, אבל תחושת הרעב שלו מתעוררת שוב הרבה יותר מהר. מכאן החיפוש המתמיד אחרי אוכל, התובענות, והתגובה לכל שקית שנפתחת בבית.
חילוף החומרים איטי יותר. כלבים עם המוטציה שורפים כ-25 אחוז פחות קלוריות במנוחה.
בסך הכל, כרבע מכלבי הלברדור נושאים את המוטציה הזו.
מה שאני רוצה שתיקחו מזה הוא לא נתון מדעי, אלא שינוי בגישה: כשהכלב שלכם מחטט בזבל או גונב מהשולחן, זה לא בהכרח שהוא לא חונך. יכול להיות שהוא באמת מרגיש רעב. ואם ככה, הפתרון הוא ניהול סביבה ועבודה מסודרת, לא כעס. הרחבתי על העבודה עצמה במאמר על אכילה מהרצפה.
הפרדוקס של כלבי הסיוע
זה החלק שהכי מרתק אותי במחקר הזה, והוא ממחיש משהו שאני חוזר עליו כל הזמן.
באוכלוסיית הלברדורים הכללית, כרבע נושאים את המוטציה. בקרב לברדורים שנבחרו ככלבי סיוע ונחייה, הנתון קופץ לכ-76 אחוז.
איך זה קרה? כלבי סיוע מאולפים עם חיזוקים חיוביים שמבוססים על מזון. כלב שרעב תמיד לומד מהר יותר, מתמיד יותר, ומוכן לעבוד יותר תמורת חטיף. אז לאורך עשרות שנים, מי שבחר את הכלבים לתוכניות ההכשרה בחר, בלי לדעת, דווקא את הכלבים עם המוטציה.
זו ברירה סלקטיבית קלאסית, רק שהיא קרתה בתום לב ובלי שאף אחד תכנן אותה. בדיוק כמו שאנחנו יצרנו את יצר הרעייה בכלבי רועים ואת המשיכה בהאסקי, כאן יצרנו כלב עובד מצוין שמתקשה להפסיק לאכול.
וכמו כל מה שנוצר בברירה, אי אפשר למחוק את זה. אפשר רק לנהל.
מה קורה עם לברדורים מגידול לא מפוקח
כאן צריך להגיד את האמת הלא נוחה על הגזע הפופולרי ביותר בישראל: בדיוק בגלל שכולם רוצים אותו, הוא מגיע מכל מקום.
מה שאני רואה בשטח אצל לברדורים שמגיעים מגידול לא מפוקח:
- רכושנות. לא כלב אחד, ולא נדיר.
- בעיות אגן. דיספלזיה היא בעיה מוכרת בגזע, ובגידול לא מפוקח היא מגיעה בשכיחות גבוהה יותר.
- חוסר ביטחון. לברדור חששן הוא לא מה שאנשים מדמיינים כשהם קונים לברדור, וזה מצב בעייתי שראיתי לא פעם.
- כלבים מעורבים. יש משפחות שקונות לברדור ומקבלות כלב מעורב. לפעמים הן יודעות, לפעמים לא.
זה מחזיר אותי לעמדה שאני מחזיק בה לגבי כל גזע, וכתבתי עליה במאמר על בחירת גזע: התווית לא מבטיחה כלום. מה שמבטיח, במידה שאפשר להבטיח, זה קו הגידול, ההורים והמזג של הפרט הספציפי.
לברדור מגידול טוב וממשפחה שמנהלת אותו נכון הוא באמת אחד הכלבים הנוחים שיש. לברדור מגידול פרוץ הוא הימור.
מה אפשר לעשות כבר היום
- נהלו את הסביבה במקום להילחם בכלב. פח סגור, שולחן פנוי, אוכל לא בהישג יד. אצל כלב עם מנגנון שובע משובש, מניעת גישה שווה יותר מכל נזיפה.
- מדדו את האוכל, אל תסתמכו על תחושת השובע שלו. הכלב הזה כמעט תמיד ייראה רעב. הכמות נקבעת לפי משקל היעד, לא לפי איך שהוא מסתכל עליכם.
- טפלו במשיכה מוקדם. גור לברדור שמושך הוא מעצבן, לברדור בוגר שמושך הוא סכנה פיזית לבעלים. כתבתי על העבודה עצמה במאמר על משיכה ברצועה.
ומה לא לעשות: לא להאכיל מהשולחן, גם לא פעם אחת. אצל הגזע הזה זו לא פינוק, זו הדלקת מנוע שקשה לכבות.
מתי לפנות
אם אתם לא שולטים בו פיזית ברצועה, אם הוא אוכל מהרצפה בטיולים, או אם הוא נוהם סביב אוכל או סביבכם, זה הרגע. במיוחד אם הוא עדיין גור: לברדור בן חצי שנה שמושך זה תיקון של שבועות, לברדור בן שלוש שמושך זה תיקון של חודשים.
יש לכם לברדור שמושך או שאוכל הכל? השאירו פרטים לשיחת ייעוץ חינם — מאלף בכיר יחזור אליכם לאבחון ראשוני.