הליכה יפה ברצועה היא לא תרגיל שמתחילים ממנו. היא התוצאה של אבחון.

רוב הבעלים שמנסים ללמד את זה לבד מדלגים על השלב הזה, נכנסים ישר לתרגול, ואחרי שבועיים מגיעים למסקנה שהכלב שלהם עקשן. הוא לא. פשוט התחילו במקום הלא נכון.

שלב אפס: למה הכלב הזה לא הולך נכון

הדבר הראשון שאני בודק הוא לא איך ללמד, אלא מה בכלל קורה כאן.

האם הוא מושך כי הוא בנוי למשיכות? האסקי הסיבירי הוא הדוגמה הקלאסית. אנחנו, בני האדם, פיתחנו את היכולת הזו בכלבים המבויתים לצורך סחיבת משא, וזה לא נעלם כי החלטנו שהוא כלב בית. אצל כלב כזה המשיכה היא לא בעיית התנהגות, היא תכנון.

האם הוא מושך כי הוא מפוזר? כלב שהראש שלו בכל מקום חוץ מהרצועה.

האם הוא יוצא לצוד? חתול, יונה, אופנוע. כאן המשיכה היא ביטוי של יצר הצייד והעבודה נראית אחרת לגמרי.

האם הוא מתפרץ? כלב שמזנק על גירויים הוא סיפור של תגובתיות, ולא של הליכה.

ארבעת המצבים האלה נראים מבחוץ אותו דבר: רצועה מתוחה. הם דורשים ארבע תוכניות עבודה שונות. זו הסיבה שסרטון אחד ביוטיוב לא יכול לפתור את זה עבור כל הכלבים.

הכלי: מרתמה לקולר, בהדרגה

אם הכלב מגיע אליי על רתמה רגילה, אני מעביר אותו לקולר בהדרגה ומרגיל אותו לפני שמתחילים לעבוד בכלל.

הסיבה היא שרתמה רגילה, כזו שאין לה תחליף ואינה ייעודית נגד משיכות, מייצרת ברוב המקרים תסכול מול גירויים. הרחבתי על זה במאמר על רתמה מול קולר, כולל הצד הבטיחותי.

ולגבי רתמות נגד משיכות, אני אגיד את זה בפשטות: זו לא חוכמה. הן עובדות כי הן מרסנות את הכלב פיזית. ברגע שאתם לא שמים את הרתמה, הכלב ממשיך למשוך בדיוק כמו קודם, כי הוא מעולם לא למד כלום. הוא רק נמנע.

אני אוהב את הכיוון של ללמד כלב לא למשוך. הליכה נכונה שמגיעה מלמידה, לא ממניעה. ההבדל בין השניים מתגלה בדיוק ביום שבו הרתמה לא עליו.

המוטיבטור

לפני שמתחילים, אני רוצה להבין מה מניע את הכלב הספציפי הזה. חטיף? כדור? צעצוע נשיכה?

לרוב אני עובד עם חטיפים או עם האוכל של הכלב עצמו, ולא במקרה. עבודה עם אוכל מייצרת למידה מסודרת במקום למידה מפוזרת. הכלב יודע בדיוק על מה הוא מקבל, ואפשר לבנות את התהליך חלק אחר חלק במקום לקוות שהוא יבין לבד.

איפה מתחילים

בסביבה סטרילית. גינה אם יש, ובבית גדול גם בפנים.

מה שחשוב הוא שטח בלי יותר מדי הסחות, ושהכלב ירגיש בו בנוח. מי שמתחיל ללמד הליכה ברחוב מלא ריחות, כלבים ואופנועים, מבקש מהכלב לעבור מבחן לפני שהוא הספיק ללמוד את החומר.

שלושת השלבים

שלב ראשון: הכיוון שלי. אני הולך בקו ישר ומחזק את הכלב בחטיף כל פעם שהוא בכיוון שלי. זה הכל. בשלב הזה אני לא מתקן משיכות ולא נלחם ברצועה, אני רק בונה אצלו את ההבנה שלהיות לידי זה מה שמשתלם.

שלב שני: יש כאן תקשורת. עכשיו אני מלמד את הכלב שהרצועה מדברת. משיכות קטנות, ועל כל משיכה קטנה הכלב מקבל חיזוק, כדי שילמד לא להיבהל מהן. זו נקודה שהרבה בעלים מפספסים: המטרה של המשיכה הקטנה היא לא לעצור את הכלב, היא לפתוח ערוץ תקשורת שהוא לא חושש ממנו.

שלב שלישי: תקשורת בחופשי. כאן אני מלמד את הכלב להיות משוחרר בהליכה ולהתרכז בי במקום בגירויים שסביבו. זו נקודת הסיום האמיתית, וזו גם ההגדרה שלי לכלב שהולך טוב ברצועה: כלב שלא מתפרץ, לא מושך, ומחפש אותי בטיול בשפת גוף נינוחה.

שימו לב לסדר. אי אפשר לקפוץ לשלב שלוש. כלב שלא עבר את שלב אחת לא יתרכז בכם ברחוב, כי מעולם לא היה לו סיבה.

הטעות שהכי חוזרת

בעלים שמנסים לבד עושים כמעט תמיד את אותו דבר: קונים כלי אילוף בלי הכוונה של מאלף, ועושים נזק כי הם לא יודעים לעבוד איתו נכון.

יש הרבה מאוד טכניקות, וזה בדיוק העניין. מה שעבד עם הכלב של השכן, או עם הכלב הקודם שלכם, לא בהכרח יעבוד עם הכלב הזה. הליווי המקצועי הוא לא מותרות, הוא מה שמונע מכם לתרגל שבועיים משהו שמחמיר את המצב.

מה אפשר להתחיל לעשות כבר היום

  1. תענו לעצמכם על שאלת האבחון. צאו לטיול והסתכלו: הוא מושך כל הזמן באותה עוצמה, או שהוא מושך רק כשיש גירוי? הוא מפוזר או ממוקד במטרה? התשובה הזו שווה זהב למאלף שתפגשו.
  2. הרגילו לקולר בהדרגה. דקות בודדות בבית, עם חטיף, ומעלים לאט. גם אם בסוף תעבדו עם משהו אחר, כלב שרגוע עם קולר קל יותר לעבודה.
  3. חזקו כשהוא בכיוון שלכם. בסביבה שקטה, בקו ישר, חטיף כשהוא לידכם. זה שלב אחד, ואפשר להתחיל בו היום.

ומה לא לעשות: לא לקנות עוד כלי.

מתי לפנות

אם הכלב מושך חזק, אם הוא מגיב לגירויים ברחוב, או אם אתם מתרגלים כבר כמה שבועות בלי שינוי, זה הרגע. משיכה שלא מטופלת בונה תסכול, והתסכול הזה מתגלגל לתגובתיות ולפעמים רחוק יותר מזה.

רוצים ללכת עם הכלב בלי מאבק? השאירו פרטים לשיחת ייעוץ חינם — מאלף בכיר יחזור אליכם לאבחון ראשוני.