יש פקודות שמשפרות את איכות החיים, ויש פקודה אחת שיכולה להציל אותם. ׳עזוב׳ נמצאת בקטגוריה השנייה.
בישראל זה נכון במיוחד. פתיוני רעל, חפצים שנבלעים, עצם עוף בשביל. כתבתי על הסכנות האלה בהרחבה במאמר על אכילה מהרצפה, וכאן אני רוצה להיכנס לחלק המעשי: איך בונים את הפקודה עצמה.
מה בדיוק אנחנו מלמדים
חשוב להתחיל מהגדרה, כי אנשים מבלבלים בין שני דברים שונים.
׳עזוב׳ היא פקודה שאני מלמד כשלכלב כבר יש משהו בפה, חפץ או אוכל שהרים מהרצפה, והמטרה שלה היא שהוא ינתק ממנו.
במקביל אני מלמד את הכלב לא לאכול מהרצפה מלכתחילה. זו עבודה נפרדת, והיא זו שמקטינה את מספר הפעמים שתצטרכו את הפקודה בכלל.
בפועל שתי העבודות רצות יחד, אבל הן לא אותו דבר, וכלב שיודע לעזוב עדיין ירים דברים אם לא עבדתם על השני.
איך בונים את זה, שלב אחר שלב
זה החלק שאפשר להדריך עליו יחסית בקלות, וגם להתחיל בו לבד.
שלב 1: החלפה. נותנים לכלב לתפוס צעצוע או חפץ שנוח לכם לעבוד איתו. ברגע שיש לו משהו בפה, מציעים לו משהו שווה יותר, חטיף. הכלב הולך לחטיף, ובשביל לקחת אותו הוא פותח את הפה ומשחרר את החפץ. בשלב הזה לא אומרים כלום, רק נותנים לזה לקרות.
שלב 2: מצמידים את המילה. עכשיו, תוך כדי שהוא עוזב את החפץ, אומרים ׳עזוב׳. שימו לב לתזמון: המילה מגיעה על ההתנהגות שכבר קורית, לא לפניה. זה מה שיוצר אצלו את החיבור בין הצליל לפעולה.
שלב 3: הפקודה עומדת לבד. אומרים ׳עזוב׳ ומחכים. לא מציעים חטיף מראש, לא מושכים. מחכים שהכלב יציע את ההתנהגות בעצמו. כשהוא עוזב, נותנים לו את החטיף שם.
שלב 4: זו הפקודה. מכאן זו עבודה של חזרות, מרחקים והדרגתיות בסוגי החפצים.
הסדר הזה חשוב. בעלים שמתחילים משלב שלוש מקבלים כלב שלא מבין מה רוצים ממנו, ואז מסיקים שהכלב שלהם לא לומד.
המלכודת שכמעט כולם נופלים בה
וכאן מגיע החלק שאני הכי רוצה שתדעו מראש, כי הוא מפתיע ומתסכל.
בגלל שאנחנו נותנים לכלב חטיף על העזיבה, יש סיכוי גבוה שאחרי זמן מה הוא יבין את המשוואה מהכיוון ההפוך: כדי לקבל חטיף, צריך קודם לעזוב. וכדי לעזוב, צריך קודם להרים משהו.
אז הוא מתחיל להרים חפצים בכוונה. לא כי הוא רוצה אותם, אלא כי זה הצעד הראשון בשרשרת שמסתיימת בחטיף.
זה לא כלב ערמומי וזה לא כשל שלכם. זה בדיוק מה שלמדנו אותו, רק שהוא הרכיב את החלקים אחרת ממה שהתכוונו.
איך סוגרים את זה
הפתרון פשוט אבל דורש עקביות.
אם אחרי העזיבה הכלב חוזר שוב לחפץ, אני מחבר רצועה לקולר ומרחיק אותו מהחפץ. בלי תיקון, בלי כעס, פשוט מרחיק.
ורק ברגע שהוא החליט לעזוב באופן סופי, ולא חזר, הוא מקבל את הפרס.
ההבדל דק אבל מהותי: אנחנו כבר לא מתגמלים את פעולת העזיבה, אנחנו מתגמלים את ההחלטה להתנתק מהחפץ. זו ההתנהגות שאנחנו רוצים בשטח, כשעל הרצפה מונח משהו מסוכן.
מה אפשר להתחיל לעשות כבר היום
- התחילו עם צעצוע, לא עם משהו יקר ערך. אל תתאמנו בפעם הראשונה על עצם או על משהו שהכלב שומר עליו. כלב עם רכושנות משאב הוא מקרה אחר לגמרי שדורש ליווי.
- עבדו בסשנים קצרים. כמה חזרות בכל פעם, בבית, בלי הסחות.
- שמרו את המילה. אל תגידו ׳עזוב׳ עשרים פעם ביום כשאתם לא באמת בונים את הפקודה. מילה שנשחקת מפסיקה לעבוד בדיוק ברגע שצריך אותה.
ומה לא לעשות: לא לרדוף אחרי הכלב כשיש לו משהו בפה, ולא לפתוח לו את הפה בכוח. שני אלה מלמדים אותו לברוח איתו, וזה בדיוק ההפך ממה שאתם רוצים ביום שהוא ירים משהו מסוכן.
מתי לפנות
אם הכלב מרים דברים מהרצפה בקביעות, אם הוא כבר בלע משהו, או אם הוא מגרגר כשמתקרבים אליו כשיש לו חפץ, אל תתאמנו על זה לבד. השילוב של פקודת עזוב עם רכושנות הוא מקום שבו טעות עולה ביוקר.
רוצים כלב שמשחרר מהפה כשצריך? השאירו פרטים לשיחת ייעוץ חינם — מאלף בכיר יחזור אליכם לאבחון ראשוני.