הסצנה הזו קורית בכל פארק בארץ. כלב משוחרר, בעלים שקורא לו בשם, קורא שוב, מעלה את עוצמת הקול, ובסוף צועק. הכלב ממשיך במה שהוא עושה כאילו אין שם אף אחד.
ואז הוא חוזר. ומה שקורה בשניות הבאות קובע אם הפעם הבאה תהיה טובה יותר או גרועה יותר.
למה זו הפקודה הכי חשובה
מבחינתי ׳אליי׳ היא הפקודה החשובה מכולן. היא זו שמחזירה כלב מכביש, מחתול, מכלב אחר, ומפתיון רעל שמונח על השביל.
והיא גם אחת הפקודות הכי קשות ללמד, אם לא עושים את זה נכון.
מה שכולם חושבים שיעבוד
רוב הבעלים מאמינים שאם יקראו לכלב בשם, או יצעקו עליו בזמן שהוא על גירוי, הוא יגיע מיד.
כלב שרודף אחרי חתול. כלב באמצע משחק עם כלב אחר. ברוב הכלבים זה פשוט לא יעבוד, לצערי, אם לא נוצר קודם תהליך למידה מסודר.
הכלב לא יודע. זה נשמע פשוט אבל זו כל התורה: חייבים להכין אותו לסיטואציות האלה מראש, בשלבים, לפני שהן קורות באמת. אי אפשר להמציא את הפקודה ברגע שבו צריך אותה.
זה נכון במיוחד כשמדובר ביצר צייד. כלב שיצא לצוד נמצא במצב שבו הקול שלכם מתחרה במשהו שהגנטיקה שלו בנתה במשך דורות. אתם לא מפסידים כי אתם לא מספיק סמכותיים, אתם מפסידים כי לא הכנתם את המגרש.
הטעות שהורסת הכל
זה החלק שאני הכי רוצה שתצאו איתו מהמאמר.
הבעלים מתוסכל. הכלב ברח ולא הגיע, קראו לו עשר פעמים, ובסוף הוא חזר. וברגע שהוא מגיע, הבעלים נותן לו פליק כי הוא לא הגיע מיד.
יש כאן שתי טעויות, וכל אחת מהן חמורה בפני עצמה.
הראשונה: לא יכולה להיות ציפייה מכלב שלא הוכשר לזה. הכלב לא הפר הסכם, כי מעולם לא היה הסכם. הוא לא למד את הפקודה הזו ברמה שמחזיקה מול גירוי.
השנייה, והיא הגרועה יותר: התוצאה מייצרת התניה. הכלב לא מקשר את העונש לזה שהוא איחר. הוא מקשר אותו לזה שהוא בא. ובפעם הבאה שתקראו לו, הוא בטוח לא ירצה להגיע, כי הוא פוחד.
ככה בעלים הופך בידיים שלו כלב עם ריקול חלש לכלב עם ריקול שבור. וזה גם התיקון הכי ארוך שיש, כי צריך קודם לבנות מחדש את האמון ורק אחר כך את הפקודה.
הכלל פשוט: כלב שמגיע אליכם מקבל דבר טוב. תמיד. גם אם לקח לו שלוש דקות וגם אם כעסתם.
כלבי המתנה
יש כלבים, ואני קורא להם כלבי מתנה, שתמיד יבואו לבעלים שלהם כמעט מיידית. בלי אילוף מסודר, פשוט ככה הם בנויים.
הם קיימים, ואני פוגש אותם. הם גם מעטים מאוד.
אני מזכיר אותם כי בעלים של כלב כזה מספר לחבר שלו שזה עבד אצלו בלי שום עבודה, והחבר מסיק שהוא עושה משהו לא בסדר. הוא לא. פשוט יש לו כלב אחר.
שחרור מרצועה בישראל
כאן צריך להיות מדויק, ואני אגיד את שני הדברים בלי לטשטש אף אחד מהם.
שחרור כלב מרצועה מחוץ לגינת כלבים אינו חוקי בישראל. אני מבין את החוק הזה ואני מבין למה הוא קיים.
ובמקביל, אני תומך נלהב ובאופן חד משמעי בכך שכלב צריך להרגיש את השחרור ואת החופש שלו, ולהרגיש טבעי בלי רצועה. זה חלק מאיכות החיים שלו, וזה גם משפיע על ההתנהגות שלו בטיול הרגיל.
אז אם החלטתם ללכת לשטח פתוח או לפארק גדול שבו יש לכם את היכולת לשחרר, תעשו את זה בחוכמה. וחוכמה במקרה הזה היא שני תנאים שאין עליהם ויכוח:
- אתם יודעים במאה אחוז שהכלב לא מסכן את הציבור ואת הסביבה. לא מקווים, לא מעריכים. יודעים.
- הכלב מיומן מספיק כדי לחזור אליכם מיידית כשאתם קוראים לו. ואם התשובה היא "בדרך כלל", זו תשובה שלילית.
כלב שלא עומד בשני התנאים האלה לא אמור להיות משוחרר, בלי קשר לשאלה כמה יפה השטח.
מה אפשר להתחיל לעשות כבר היום
- הפסיקו לקרוא לו סתם. אם אתם קוראים ׳אליי׳ עשרים פעם ביום בלי שקורה שום דבר בעקבות זה, המילה נשחקת. שמרו אותה.
- תגמלו כל הגעה, גם מאוחרת. גם אם הוא הגיע אחרי דקה, גם אם הוא הגיע רק כי נמאס לו. הוא הגיע.
- תרגלו בבית ובחצר, במרחקים קצרים ובלי גירויים. זה הבסיס שעליו נבנה כל השאר, וזה גם המקום היחיד שאפשר להתחיל בו לבד.
ומה לא לעשות: לא לקרוא לכלב כדי לעשות לו משהו שהוא לא אוהב, כמו לגזור ציפורניים או לסיים טיול. תלכו אליו במקרים האלה.
מתי לפנות
הפקודה הזו היא לא פקודת נוחות, היא פקודת בטיחות. אם הכלב שלכם לא חוזר אליכם מול גירוי, אם הוא ברח פעם אחת ולא הגיע, או אם כבר קרה שנתתם לו על הראש כשהוא הגיע, שווה להתחיל תהליך מסודר מוקדם ולא אחרי אירוע.
רוצים כלב שחוזר אליכם באמת? השאירו פרטים לשיחת ייעוץ חינם — מאלף בכיר יחזור אליכם לאבחון ראשוני.