רוב האנשים שלוקחים כלב מגזע מסוכן מקבלים את ההחלטה מול הכלב, לא מול החוק.
הם רואים גור, מתאהבים, ולוקחים. ורק אחר כך, לאט לאט, מגלים מה בדיוק הם לקחו על עצמם. ולא כי מישהו רימה אותם, אלא כי אף אחד לא ישב איתם והסביר.
אז נעשה את זה כאן, בלי קיצורים.
מה החוק אומר, במדויק
החוק הרלוונטי הוא החוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002, לצד התקנות שנוספו לו ב-2004.
מיהו כלב מסוכן לפי החוק? שלוש אפשרויות:
- כלב שמלאו לו שלושה חודשים ונשך נשיכה שגרמה לחבלה
- כלב השייך לגזע מסוכן
- כלב שהוא הכלאה של גזע מסוכן, וקיים דמיון בין דפוסי התנהגותו ותכונותיו הפיזיות לאלו של כלב מגזע מסוכן
שמונת הגזעים ברשימה:
- אמריקן סטפורדשייר טרייר (אמסטאף)
- פיטבול טרייר
- בול טרייר
- סטפורדשייר בול טרייר
- רוטווילר
- דוגו ארגנטינו
- טוסה אינו (יפני)
- פילה ברזילרו
ומה עם האמריקן בולי? זו שאלה שאני מקבל הרבה, כי הגזע הזה נמצא בביקוש עצום בשנים האחרונות. הנקודה שחשוב להכיר: האמריקן בולי אינו מופיע ברשימת שמונת הגזעים שבתוספת לחוק, ובכל זאת הוא מטופל בפועל ככלב מסוכן. זו הנחיה שהתגבשה בשנים האחרונות, והיא נשענת על אותו סעיף שלישי: הכלב נכנס להגדרה דרך הדמיון לגזע מסוכן, לא דרך הרשימה. הדבר נכון גם למיני בול טרייר.
כלומר מי שלוקח אמריקן בולי צריך להניח שכל ההגבלות במאמר הזה חלות עליו.
שימו לב לסעיף השלישי, כי הוא זה שתופס את רוב האנשים. החוק לא מדבר רק על ייחוס, אלא על דמיון בהתנהגות ובמראה. כלומר כלב מעורב יכול להיכנס לקטגוריה הזו.
ומה החוק דורש בפועל:
- רישיון והכרזה של הכלב כמסוכן במרכז הרישום
- סירוס או עיקור חובה מעל גיל שישה חודשים
- זמם או מחסום במרחב הציבורי
- רצועה קצרה
- המחזיק חייב להיות מעל גיל 18
- ביטוח צד שלישי
- איסור על ייבוא, הרבעה ומכירה. מסירה אפשרית רק לגורמים מוגדרים, בהם מערכת הביטחון והווטרינר הרשותי
הרחבתי על הדרישות במאמר נפרד על חוק הכלבים המסוכנים. כאן אני רוצה לדבר על מה שהחוק הזה עושה לחיים שלכם בפועל.
מה באמת משתנה ביומיום
אלה הדברים שאני רואה בשטח:
לא כל אחד בבית יכול להוציא אותו. אם יש לכם ילדים מתחת לגיל 18, הם לא יכולים לטייל איתו. כל האחריות על הטיולים נופלת על המבוגרים, כל יום, שנים.
רוב גינות הכלבים סגורות בפניכם. כמעט כולן אוסרות שחרור של הכלבים האלה. הפעילות החברתית שהיא מובנת מאליה לכל כלב אחר פשוט לא זמינה לכם.
זמם, תמיד. במרחב הציבורי, בכל יציאה, לאורך כל חייו של הכלב.
אתם תופסים פוקוס. ברגע שיש מריבה בין כלבים, גם אם הכלב שלכם לא התחיל, תמיד ישתמשו בזה לרעתכם ולרעת הכלב שלכם.
החשיפה המשפטית שלכם גדולה יותר, גם כשאתם הצד הנפגע. נניח שהוצאתם את הכלב בלי זמם, וכלב אחר שאינו מוגדר מסוכן תקף אותו. גם אם הם תקפו אתכם, אתם תהיו חשופים יותר מהם. זו נקודה שמפילה אנשים.
אין סליחה. אם הכלב תקף, איים, או סתם השתחרר מהרצועה, בדרך כלל לא תקבלו הזדמנות שנייה.
פנסיון בחופשה זה לא מובן מאליו. לא כל הפנסיונים מסכימים לקבל כלב כזה.
גידור וסימון בחצר. גידור כמו שצריך, ושלט אזהרה שיש כלב בחצר.
החלק הקשה: כשזה לא עובד
אני חייב לומר גם את זה, כי בעלים צריכים לדעת מראש.
כשיש בעיית התנהגות אמיתית והכלב לא מתאים לבית שלכם, האפשרויות מצומצמות מאוד. אי אפשר פשוט למכור אותו או למסור אותו למשפחה אחרת. ניתן למסור אותו לשירות ביטחון או לווטרינר הרשותי, וזהו.
וכשמדובר בתוקפנות כלפי בני אדם, והכלב כבר מוגדר מסוכן, לווטרינר הרשותי יש סמכות להחליט על הרדמת הכלב אחרי אירוע כזה.
אני לא כותב את זה כדי להפחיד. אני כותב את זה כי זו המציאות, וכי אני מעדיף שתדעו אותה לפני שיש גור בבית ולא אחרי.
למה זה מסובך יותר בישראל
ויש כאן עוד שכבה שחשוב לי שתבינו.
בישראל, רובם המוחלט של הכלבים האלה הם צאצאים של כלבי קרבות. כיוון שהרבעה של הגזעים האלה אסורה, אין בתי גידול שעושים השבחה. אין ברירה מכוונת למזג, אין בדיקות, ואין אחריות של אף אחד.
מה שיש זה גידול פיראטי בלי פיקוח.
התוצאה היא שאתם לוקחים כלב שאף אחד לא יודע מה יש בו, מקווקו של דורות שנברר דווקא לכיוון ההפוך ממה שאתם רוצים בסלון. בסיטואציות מסוימות זו פצצה מתקתקת.
זה מתחבר ישירות למה שכתבתי על הכלב המעורב: המראה לא אומר לכם מה יש בפנים. רק שכאן, המחיר של הפתעה גבוה בהרבה.
למי אני אומר בפירוש: אל תיקח
יש חמישה מצבים שבהם אני אומר את זה ישירות:
אם יש לכם ילדים מתחת לגיל 18 ואתם מצפים שהם ייקחו חלק בטיולים ובאחריות. פשוט לא תוכלו.
אם אין לכם יכולת לפרוק לכלב הזה אנרגיה. לא רצון, יכולת. בפועל, כל יום.
אם מבחינה הומנית אתם לא רוצים לשים על הכלב שלכם זמם כדרך חיים בטיולים ובמרחב הציבורי. זו עמדה לגיטימית לחלוטין, אבל אז הגזע הזה לא בשבילכם, כי זה לא אופציונלי.
אם אין לכם ניסיון בכלבים ואתם רוצים לקחת את זה ככלב ראשון.
אם אתם רוצים לחלץ כלב קרבות ואתם גרים באזור עם המון כלבים. כאן זה מורכב יותר, כי אני כן מאמין שאפשר לפתור או למתן את הסיטואציה עם אילוף. אבל תיכנסו לזה בעיניים פקוחות ועם ליווי מהיום הראשון, לא אחרי האירוע הראשון.
ומה עם מי שכן
חשוב לי לומר את זה בפירוש, כי המאמר הזה מלא באזהרות: אלה כלבים בעלי יכולות, וברוב המקרים הם סופר חמודים ונחמדים.
אני לא כותב כאן נגד הגזעים האלה. אני כותב נגד ההחלטה שמתקבלת בלי מידע.
מי שמבין למה הוא נכנס, מוכן לחיות עם ההגבלות, מסוגל לפרוק אנרגיה כל יום, ומביא ליווי מקצועי מגיל צעיר, יכול לקבל כלב מדהים. פירטתי בדיוק מה מבדיל בין המקרים האלה במאמר על פיטבול, אמסטאף ואמריקן בולי.
ומה לגבי רישום ככלב מעורב
זו השאלה שאני מקבל הכי הרבה, אז נסגור אותה.
לא, זה לא פותר אתכם.
החוק אומר במפורש שכלב שדומה בהתנהגותו ובתכונותיו הפיזיות לגזע מסוכן נכנס להגדרה. ולכן בכל רגע של קונפליקט, הסמכות של הווטרינר הרשותי לשנות את הסיווג של הכלב למסוכן נמצאת תמיד על השולחן.
אם אתם בספק לגבי הכלב שלכם, ההמלצה שלי היא להתייעץ עם עורך דין ועם מאלף לפני שאתם פונים לרשות, כי זה צעד שקשה לחזור ממנו. אבל שלא תהיה אי הבנה: חוק הוא חוק. אם הכלב שלכם נחשב מסוכן, צריך להתנהל בהתאם.
ואני מזכיר שאני מאלף ולא עורך דין. את השאלה המשפטית עצמה תבררו עם מי שזה התחום שלו.
מה לעשות לפני שאתם מחליטים
- תקראו את הרשימה שוב ותשאלו בכנות אם אתם עומדים בכל התנאים. לא "נסתדר", אלא כן או לא.
- תדברו עם כל מי שגר בבית. במיוחד עם מי שיישאר עם הכלב בשעות שאתם בעבודה.
- תתייעצו עם מאלף לפני הרכישה או האימוץ. זו נקודת ההתערבות הזולה ביותר, ובגזעים האלה גם החשובה ביותר.
ומה לא לעשות: לא להחליט מול גור, ולא להניח שאילוף יפתור הכל בדיעבד.
מתי לפנות
לפני שאתם לוקחים. ואם כבר יש לכם כלב כזה, אז עכשיו. במיוחד אם אתם רואים תגובתיות, נהמות, מתח סביב אוכל, או קושי לשלוט בו ברצועה. בגזעים האלה המחיר של אירוע ראשון גבוה גם לכם וגם לכלב, ולפעמים הוא בלתי הפיך.
שוקלים כלב מגזע מסוכן, או שכבר יש לכם אחד? השאירו פרטים לשיחת ייעוץ חינם — מאלף בכיר יחזור אליכם לאבחון ראשוני.